1979, אני בת שנתיים+, עם שמלה מאמריקה מרוחה בבוץ מהשלולית של הממטרה
אימא שלי מספרת בגאווה, שבחופשת הקיץ, כשהייתי בת שנתיים וקצת, קיבלתי חבילה מלאה בשמלות חדשות ויפות מהדודים באמריקה. לבשתי אותן אחת אחרי השנייה ורצתי במהירות האור, לשלולית שנוצרה מהממטרות, שעבדו כל הלילה בגינה. בהתחלה קופצת ומתיזה ואח"כ שוחה, עם הידיים והרגליים, בתוך השלוליות הכתומות, מרוחה בחיוך מכף רגל ועד אוזן מהפיכתי לנסיכה בשלולית.
אם רק היו מנסים לעצור בעדי לרוץ לשלולית, הצרחות והבכי שלי, היו הופכים לשלולית אחת גדולה בכל המושב. טוב, בת זקונים אמיתית כבר אמרתי? (נתן לי בת אחרי שלושה בנים).
כך, הייתי מחריבה שמלה אחרי שמלה בשמחה רבה, מסתובבת סחור סחור, ממש כמו הממטרה.
שלולית חורף
פעם אחת התבלבלתי בעונות השנה.
שכנעתי את סבי מוט׳ל, ששמר עליי, להלביש אותי בשמלה חדשה.
ברחתי החוצה ושחיתי בשלולית אמיתית (לא של ממטרה) כשלא שם לב. היה לי פחות שמח וקר יותר.
"שלוליות החורף נוצרות עם רדת הגשמים בכל מקום שבו מצויות בקרקע שקערוריות, טבעיות או מעשה ידי אדם...
כשפוסקים הגשמים והקיץ מגיע, מתייבשות השלוליות בהדרגה, בכפוף בכמות מי הגשמים הניקווים מחד גיסא, ובקצב חלחול המים לקרקע והתאדותם, מאידך גיסא". (מתוך ויקפדיה)
מתי קיץ?
בחורף אני בוכה הרבה יותר מאשר בקיץ. אני נעשית רגישה ומוצאת עצמי בוכה בלי סיבה מיוחדת.
אישי היקר תמיד נבהל ומצמיד את זה לימים האדומים הללו בחודש, אף על פי שזה יוצא בעיקר בימים כחולים או ירוקים, בלי שום קשר לאדום המחזורי.
הבכי מרוקן אותי ומייבש את כל היצורים שחיים בו.
הוא מעכיר את האווירה ויוצר צבעוניות חלודה.
לפעמים, הוא גם יכול להתארך, כמה ימים טובים, עם הפוגה קצרה.
בין לבין, הוא מתחיל להתמלא מחדש ולעורר בי כל מיני תכונות, שקיימות רק בימי שלולית החורף.
מעיין של יצירה, שנובע מתוך תסכול, פחד, לבד וים של דמעות.
מים עכורים
אין לי הסבר לזה, בטח לא מדעי, אך בתקופות הסוערות ביותר שלי, היצירתיות שלי מפליגה לה בין הדמעות: אני רואה מים עכורים ומטושטשים, ומתוכם מתחילות לבצבץ, נקודות שחורות עם זנב זעיר.
כשהייתי ילדה, אהבתי לצאת החוצה, עם צנצנות זכוכית לשלוליות הגדולות, שהיו בינינו לבין מש׳ פלג, ולתפוס את הראשנים השחורים והקטנטנים. הוצפתי מבפנים בהתרגשות גדולה, ככל שהצלחתי יותר והחיוך עלה ועלה במפלס. אחרי שהתמלאו כל הצנצנות, הייתי משחררת אותם במהירות, פן יצאו לי משם צפרדעים ונסיכות.
1978 - אני סוגרת את הממטרות
מערכות ניקוז מתקדמות
עם השנים, השלוליות התחלפו במערכות ניקוז מתקדמות והחלו להיעלם מהמושב ובכלל מחיי.
אני מצידי, התחלתי למנוע מהם, להציץ ולהופיע, עצרתי אותם היטב בפנים, שלא יגידו היא ״ממש בצל״.
לאחר שהפכתי לאימא בשלישית, הבנתי כי הבכי שלי, הוא כלי תקשורת חשוב ואסור להגיד לו: ״די, ששש, תתחבא ותהיה בשקט״ זה כמו להגיד "סתום את הפה". והוא הרי רוצה להגיד לי כל כך הרבה.
שחרור סכרים
אז שחררתי והסרתי את הסכרים, את מערכות הניקוז הרבות, שבניתי במהלך השנים.
חזרתי לשחות בשלוליות,
לחפש אותם,
לרוץ ולקפץ בהם
ולייצר חיים חדשים,
הגיגים,
ורעיונות מופלאים.
תודה שהפכת אותי לשלולית לכמה רגעים, ושחית בה יחד איתי.
אולי גם לך מוכרת תופעת השלולית? שלילית או חיובית? אשמח לקרוא בתגובת למטה.
רוצה לקבל פוסטים חדשים וטיפים ישירות למייל, מוזמנת להרשם.
שלך
נתלי
התמונות למעלה, צולמו על ידי באזור התעשייה של לב המפרץ.
בזכות חברה יקרה נטלי בוניץ, שהיתה הנהגת והנווטת ב׳ציד השלוליות׳ והפכה אותי משלולית לנסיכה אמיתית.
ואף תיעדה אותי במפתיע, צדה שלוליות בהסוואה.
צילום: נטלי בוניץ
צילום: נטלי בוניץ
צילום: נטלי בוניץ
צילום: נטלי בוניץ
צילום: נטלי בוניץ