צילום בסמארטפון: נתלי תמיר צולם בחוות הורן- מושב ציפורי
בכיתה ב', כשהצטרפתי לחוג סוסים אצל יוסי בסין בכפר יחזקאל, פעמיים בשבוע היינו נוסעים, חבורה של בנים ובת אחת לחווה.
אהבתי לטפס לבד לארכובה, ולהתיישב באוכף האנגלי, להתמקם, ולדרבן את הסוס ליציאה. את תחושת הגובה והראייה שהשתנתה בבת אחת, היכולת לראות מלמעלה, למטה וכל הצדדים ולנוע באחד, להרגיש כל מהמורה בדרך, מן האדמה ועד לשמיים.
הרגישות של הסוסים ידועה ביכולת שלהם לחוש בכל דבר מן הקטן ועד הגדול, החושים שלהם מאוד מפותחים: הם מודעים לסביבתם בכל עת, יש להם טווח ראיה של יותר מ- 360 מעלות, חוש הריח מפותח, והוא ממקומם מתחת לחלל האף, שמיעתם טובה, בגלל היכולת שלהם לסובב את האוזן ב180 מעלות, סוגים מסויימים של רעש תורמים ללחץ ועצבנות של הסוס. לסוסים יש תחושה טובה של איזון וחוש מישוש מפותח, הם מסוגלים לחוש מגע עדין, כמו נחיתת חרקים בכל מקום בגוף, ולהבחין על ידי חוש הטעם מהם צמחים ראויים ולא לאכול צמחים רעילים.
אני בתחרות קפיצות וראווה באליפות הארץ בכנות
לקפוץ מעל המשוכות
בתחרות קפיצות ראווה הראשונה (הייתי בת 9), באו מערוץ הראשון לצלם את התחרות. למדתי את המסלול בעל פה, אני וקשת הסוסה התרגשנו בהתרגשות שיא שהיתה מהולה בפחד גדול מאוד, יצאנו בדהרה לכיוון המשוכה הראשונה, מרוב אדרנלין באנו מהר מידי, לא מפוקסות ולא מוכנות, הפחד עצר בבת אחת לפני המשוכה. אני עפתי בצורת קשת מעבר למשוכה, וקשת הסוסה בלמה את עצמה במלוא הכוח בשביל לא להכנס במשוכה, הצליח לה (: הכול תועד וצולם על ידי צוות ערוץ 1 (ונגנז אצלי בזכרון). התחרויות הבאות היו חלקן מוצלחות יותר וחלקן ממש לא. אלא שזכיתי בהן במקומות הראשונים היו כל כך מהירות, ממש כמו סחרחורת חושים. פעימות הלב המהירות שלי ושל קֶסֶם הסוס השחור (עליו התחריתי לרוב) התחברו ונהיו לדהירה מהירה ביותר, המשולה למסלול משוכות וריצה כאחד. לא הספקתי 'להגיד ג'ק', וכבר הייתי על דוכן הפרסים, מקבלת רוזטה, אך זה לא קרה הרבה, התחרויות התחילו להעמיס עליי משא גדול שהפיל את ההנאה שבדבר. בכיתה ח' החלטתי שאני פורשת ממקצה התחרויות, והחלפתי את הרכיבה על סוסים, לרכיבה על הטרקטורון (בזמנים של אז- במושב היה מקובל לנסוע ללא רשיון).
אני והסוס (הטרקטורון) הכחול שלי
התרסקות
הוא היה בין ההתאהבויות החזקות הראשונות שלי, הייתי מרוסקת עליו, שנה מעליי, קיבוצניק, חכם, גבוה, ומקובל מאוד. כשהוא התחיל איתי, לא האמנתי בכלל שזה אמיתי. כמובן שהדבר הראשון שידעתי שאוכל להרשים אותו, זה להראות לו כמה אני "אמיצה" ולא "רגילה", ההורים היו בסופ"ש והבית היה לרשותנו, הזמנתי אותו אליי, והשווצתי בפניו על הסוס (הטרקטורון) הכחול שלי. הוא רכוב מאחוריי, מחבק אותי, ואני דוהרת בשדות, במלוא השוויץ והגאווה עם מטרה אחת ברורה: לגרום לו עכשיו לא לשכוח אותי בחיים...כנראה שזה הצליח לי :( היתה עלייה חדה מאוד למאגר המים של המושב, עם הרבה מהמורות עליה, ידעתי שאם לא אלחץ על פול גז, יש סיכויי שניפול אחורה, נשבעת בכל היקר לי שלחצתי בפול גז, אבל כנראה שכובד המשקל שלו אחורה, ניצח את המאזן, והתהפכנו עם הטרקטורון, בדייט ראשון ואמיתי. האהבה לא החזיקה הרבה זמן מעמד, והוא עזב אותי לאחר כמה שבועות והשאיר אותי מרוסקת על הקרקע.
כשנתלי בשטח כולם במתח
בשנה ב' ללימודי תקשורת חזותית, המרצה לפרסום יורם כהן, נתן לנו משימת בית ראשונה: ׳להעביר לו בכל דרך אפשרית מה הייחוד שלנו.׳ הדבר היחידי שעלה לי באותו רגע שבידל אותי משאר 20 הסטודנטיות בכיתתי, הוא שאני באה מהשטח, מן המושב, בת אחרי 3 בנים, עם רכב 4 על 4 מגיעה ללימודים.
עיצבתי הזמנה עם הטיזר "כשנתלי בשטח כולם במתח" והזמנתי את המרצה שלי באותו יום של הגשת המשימה לסיבוב בשטח בו עלינו למאגר מים. מזל שהזכרון שלי הוא קצר טווח, ולא זכרתי איך התרסקתי כשניסיתי ל"השוויץ" שוב פעם עם יותר מידי מאמץ. הפעם הצליח לי :)
מן הכפר אל העיר
עם השנים הרכיבה על הסוסים עברה לטרקטרון שהתחלף לטנדר 4 על 4 שהפך לריצה בשטח משולבת ברכיבת שטח על אופני הרים, ועוד כל מיני ספורט אקסטרים. הדגש היה על השטח, על היכולת שלי לחוש בירוק מסביבי, באדמה מתחת לרגליי ולנוע במרחב, בין הרים ובין גבעות... עליות ומורדות. כשעברנו לפני כשנה וחצי מן הכפר אל העיר, נתקלתי בבעיה משמעותית, איך אחוש את השטח והירוק תחתיי, הכל פקקים, שטוח ואורבני, פיח ואפור. הפתרון המיידי היה להיפטר מהרכב שלי, ולעבור לאופני שטח, בימי הקיץ החמים והבלתי ניתנים לתזוזה בלחות, הגעתי לעבודה רטובה מזיעה מרכיבה של 15 דקות, נכנעתי לאופניים החשמליות, אפשר לומר שהתמכרתי בשנייה. היכולת שלי להגיע לכל מקום של ריאה ירוקה בעיר בכלום זמן ומאמץ, להנות ממשב הרוח, והנופים הניכרים בפניי ממש מתחת לאף, אפשרו לי לצלם טבע אורבני ולהתאמן על הצילום בסמארטפון יותר מאי פעם. מצאתי את עצמי שעות שלמות מבלה בפארק, בים, בגינה, בנמל, ברחובות הנסתרים מעין התיירים, ולהגיע לכל מקום אליו חשק ליבי. חובשת את הקסדה, מסובבת את המפתח ויוצאת לדהירה ברחבי העיר הגדולה.
צילום בסמארטפון: נתלי תמיר מתחת לאף של מגדלי יו בתל אביב
דהירה התחלתי קורס כתיבה שיווקית השבוע אצל גלית ברש, וחלק משיעורי הבית היה לכתוב ערכים (ניתן לקרוא בהרחבה בפוסט של גלית) שאלתי, תחקרתי אנשים שלמדו אצלי וחוו סדנאות/ הרצאות/ ועוד, מה מייחד אותי מכל השאר? באחת התשובות עלה הערך- ׳דהירה׳, נעצרתי בחיוך גדול והרגשתי איך אני מתחברת לדהירה שבי דרך הרכיבה על הסוסים עד לאופניים החשמליות בעיר. מאפשרת לעצמי על ידי הדהירה, להכנס לזכרונות והשבילים בהם דהרתי וראיתי את הכול ב360 מעלות. בשבילים אני מובילה אחרים להשתמש בכל החושים שלהם, אני חשה שוב דוהרת על הסוס, מגלה חמלה כלפי הסביבה, אכפתיות, ואיך הסוס מלמד אותי לאהוב, ולחלוק את המתנות של החיים. איך אפשר בו זמנית להיות במעוף ולחוש את הרגליים על הקרקע. להריח את מה שמתחת לאף, ולהבחין בראוי ולחבר בין שמיים לארץ.
תודה שדהרת איתי בין שמיים לארץ, אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה, איזה ערך מייחד אותך?
שיהיה חג פורים מקפץ ומבדח :)
שלך
נתלי
פינת המוזות והתודות
קוריוז קטן: הקראתי להוריי את הפוסט לפני שפורסם, הם גילו כמה פרטים שלא ידעו מעולם, ואבא שלי טיפה ׳נעלב׳ שלא הזכרתי איך קיבלתי טרקטורון. כשמאסתי בפסנתר בכיתה ח׳, באתי לאבא שלי בבקשה שיקנה לי במקומו טרקטורון, ולפני שהספיק להתחמק בתשובות שונות ״למה לא...״ איימתי בקול רם: ״שאם הוא לא יקנה לי...אקרא לו ׳שובניסט׳, לשלושת האחים שלי קנה אופנעים ושאר כלים, אז אין שום סיבה בעולם שלא יוכל לקנות לי טרקטורון, הצליח לי :).
גלית ברש - מנחה סדנאות כתיבה שיווקית ואני מכנה אותה ׳מכוונת צלילים גבוה׳ היא זורקת לנו נושאים, מפרה אותנו בשיח, זכרונות וסיפורי חיים, וכל פעם אוספת אותנו בחזרה איך הגענו לעסוק במה שאנחנו עוסקות כיום.
מוצאות את הטון האישי שלנו, ומספרות איתו את הסיפור של העסק, שלנו ועוד...
Horen Ranch אחרי שכתבתי את הפוסט, לא הסתפקתי בזכרונות, ורציתי לשחזר את הסוס השחור עליו רכבתי, איך קפצתי ודהרתי איתו, ידעתי שאמצא אותו בחוות הורן בבעלותם של רעות ורועי הורן במושב ציפורי, חוות סוסים לא מהעולם הזה, יש להם סוסים קווטרים וסגנון הרכיבה הינו מערבי, דיגמן לי בנאמנות רבה הסוס השחור ׳עמוס׳ תודו שהוא כובש...
כל הצילומים צולמו בסמארטפון על ידי נתלי תמיר בחוות הורן- מושב ציפורי