מופשט(ת)
השילי מעלייך כמו עץ המשיל את עורו, עירום כיום היוולדו.
השכבות רבות, מקופלות, מסתירות, עמוקות כצלקות.
העצים לא בוכים, על קליפות שנופלות, הם מצמיחים חדשות.
השילי והצמיחי.
התחילי בתוכך, עורך יתפשט ויתרכך.
יד לך תושט לחדש ולהתפשט.
-נתלי-
עמדתי על המשקל, בעיניים מושפלות למטה, ואוזניים שמסרבות לשמוע "לא יכול להיות שבחורה בגילך, צעירה, תהיה כ"כ שמנה". היא אמרה לי את זה בצורה ישירה, שבאה ממקום של דאגה, בצעקה חזקה מתוכי ומתוכה, מאחת שיודעת וחוותה זאת על בשרה.
מעלית
השנה האחרונה מסתמנת בסגירת דלתות ופתיחת חדשות.
ברוב המישורים סגרתי קצוות מפוצלים, כל כך הרבה שכבות ופיתולים, אך באחת מרכזית, ניצבת לה חומה אשר מסרבת להשבר, לרדת ולתת לה לעבור.
אני יורדת במשקל ועולה בחזרה, כמו מעלית עולה ויורדת עולה ויורדת, ואז המעלית שוב נתקעת ולא מצליחה לרדת רק לעלות ולעלות, בטח לא לגן עדן ולא למקום מבטחים.
לפני כחודשיים סבלתי מאיבוד קול לכמה ימים שהתרבו, מכרה שהיא גם 'מכשפה טובה', אמרה לי ״כי עליי להשיל מעליי״.
בתחילה חשבתי שהכוונה מטאפורית, להוריד מעליי מעמסות והתחייבויות שלקחתי על עצמי יתר על המידה.
אבל משהו שהיא כתבה לי, תפס אותי ולא עזב עד עצם היום הזה: "כמו עץ המשיל את עורו ומצמיח עלים חדשים"
צוברת
קראתי רבות על צבירת אנרגיות, מהשואה ומתקופות פרה היסטוריות, בהם בני האדם בתת מודע מפתחים מנגנון של אגירת שומן לעת צרה. איפה זה עומד עם תרבות השפע והבזבוז של היום? בשביל לשמור על גוזליי, אני צריכה לצבור שכבות על גבי שכבות?!
עם כל ההבנה המעמיקה בתחום, שמירתה בהארד דיסק ועיבודה, שום דבר לא הצליח להשיל ממני ולפשט את התהליך.
אני אוהבת אוכל טוב ולעיתים גם ג'אנק פוד. פה נכנסת הדואליות הכי גדולה בנושא, כמה אני מטיפה לילדיי, "פן הזאב ירצה לאכול אותם גם."
בשנייה שהם הולכים לישון, אני עטה על הטרף (הג'אנק) כאילו אין מחר.
אני לא מכורה לשום דבר ממכר (מזיק) לא שותה קפה, לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, ובטח לא זקוקה לחיזוק בשביל לקפוץ ולרקד שעות, אבל אוכל זה כבר סיפור אחר.
מפשטת
עכשיו כשעברתי לעיר הגדולה, הפיתויים גדלו מאוד, אני אוהבת לאכול טוב, פלצני וטרי, לצאת למסעדות חדשות, לאכול בלי לחשוב, לארח, לבשל, לאפות ולהמתיק את הארוחות.
כל זה עומד כנגד מלהיות שלמה עם מה שאני, אבל עם רצון להיות במיטבי, חטובה, בכושר וכן כן, באושר.
כמה קלישאי זה יכול להשמע, זהו רצון ולא תרנגולת.
אני לא חולמת על רזון ודקיקות, אני רק רוצה להרגיש בריאה, לפשוט את בגדיי בלי להשפיל את עיניי.
ללכת עם גב זקוף, ראש מורם, להסתכל לעדשה ולא רק להיות מאחוריה, לחייך ולחבק את עצמי מאהבה גדולה.
לאהוב את מה שאני רואה, להצמיח קליפות חדשות, מתוחות, נקיות מדאגות ואחסון שממזמן לא קיים.
ניסיתי כל כך הרבה דרכים, מעולם לא נמצאו המילים והמעשים הנכונים, שמחזיקים לימים רבים.
אולי עכשיו כשסוף סוף ירדו אל הדף, ומילאו את המרווחים בין השורות, יתחילו לראות ניצנים של התחלות, אמצע וסוף לעליות, ירידות, איזון, והגעה לקו הזהב של פישוט המצב.
להצמיח
ההבנה שיש לי בעיה, נטייה גדולה להשמנה ואם לא אשתלב במסגרת לכל החיים של משטר מוקפד על מה שנכנס לגופי, ופעילות גופנית מואצת ומאזנת. היא לעולם לא תפתר מעצמה.
עברתי שלב לראשונה, בהודאה על האמת, והשלב השני שבעייני הכי חשוב, הוא מדיבורים למעשים.
להתחיל לנוע בכל דרך אפשרית, להצמיח קליפות וצבעים חדשים.
תודה לך על העליות והמורדות ביחד איתי.
יש לך תובנות וטיפים נוספים להפשטת הנושא, אשמח לקרוא בתגובת למטה.
רוצה לקבל פוסטים חדשים וטיפים ישירות למייל, מוזמנת להרשם.
שלך
נתלי
הפוסט יצא מהמגירה, בהשראת קולגה וחברה נועם צור אלמוג, אשר מצאה דרך ריפוי לדימוי העצמי, ממליצה בחום להכנס ולקרוא בפוסט שלה ׳שמנה ומכוערת׳.
התמונות למעלה, צולמו על ידי באייפון s5, בעצים שונים ברחבי העיר תל אביב, רובם מתחת לאף, כה יפים וחשופים, נחשקים ומיוחדים.
כליל החורש, צולם בקיבוץ הזורע