*כל הצילומים צולמו בנייד שלי אייפון 5s
כמו חצב להתבצר ,במעבה האדמה
ולחכות לסיומה של העונה הכי חמה
וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה ולהביא ל ר ג ב י ם את הבשורה הירוקה
{ נעמי שמר }
בתקופה האחרונה עם סיום החופש הגדול ובוא הסתיו, יש תחושת דכדוך כזאת באוויר,
התרקנות.
אני מוצאת את עצמי מתחילה להתחבט עם עצמי מה הוא גורלי (מילה ממש הרת גורל)
מה הוא ייעודי - שזאת מילה בכלל שגדולה עליי.
ובלי לשים לב (או שכן) מתחילה למלא את מחשבותיי ביותר מידי הרהורים וסימני שאלה
???
עד שהחלטתי שזהו - עד כ א ן !
אני לא יכולה להיגרר עם תחושת דכדוך יותר מ24 שעות, אחרת חרב עולמי וגם על כל מי שסביבי. (כן, אני די דרמה קווין).
ומתחילה לפעול ולהביא את הבשורה לשנה החדשה. למזלי אני בד״כ די פרקטית ולכן ישר יצאתי למשימה.
זה התחיל בחיפוש מכוון אחרי חצבים המבשרים הראשיים והראשונים מבחינתי לתקופה חדשה, בזקיפות קומה שלהם, ובתזמון הזה של תחילת שנה.
בתחילה מצאתי מקבץ מפואר של חצבים בכפר בגבעות ציפורי שהיינו בסופ״ש בביקורנו האחרון.
לקחתי הרבה אוויר לריאות והתאזנתי בריצה עם הלהקה שלי (מוקה ושוקי) התאחדתי עם הטבע וחזרתי מלאת השראה לעיר הגדולה תל אביב.
חצבים שמצאתי בגבעות ציפורי
אחרי שמילאתי את ראותיי, עדיין מחשבותיי המשיכו להטריד אותי, אז היום בבוקר יצאתי לרכיבה באופניים ואח״כ תוכננה ריצה בנמל ובפארק הירקון.
ולפתע חיכתה לי הפתעה זקופה ויפה, פגשתי את החצבים שלי שוב, ליד הארובות של רידינג, ולא היתה מופעמת יותר ממני, זה עצר אותי ושינה את כל תוכניותיי לבוקר הזה.
המשכתי לרכב למזח הקרוב לארובות רידינג בחיפוש לעוד ריגושים והפתעות והן הגיעו בצרורות, צילמתי בלי סוף, עד שלפתע אני שומעת קול שמדבר אליי מהסלעים (לא מההר או מהשמיים- זה עוד יגיע) ולא רואה מי זה, ירדתי במורד הסלעים החלקלקים בזהירות יתרה וראיתי דייג שבדיוק משה מן הים 2 דגי סרוס חביבים, התקרבתי בזהירות אל הדייג, ופתחנו בשיחה מרתקת על החיים.
לדייג קוראים מתי, והוא בא פעם בחודש לתל אביב מן השומרון בשביל לדוג לנפש ולנשמה.
הים היה היום מאוד שקט ורגוע, וצלול כל כך, הרגשתי כמו בסרט דקומנטרי בו אני מראיינת את הדייג והים, בלי שום הכנה מראש.
מתי הדייג הוא אומן- שמחפש עבודה, הוא סיפר לי שהוא אוהב לפסל בקרמיקה, לנגר, לצייר ומה לא, ובלי לראות את עבודתיו אני בטוחה שהוא אומן יוצא מן הכלל, הלב שלי קצת החמיץ שהוא כיום מובטל, ומאוד רציתי לצאת מהפגישה עם רעיון עם מי אפשר לחבר אותו שימצא וימנף את כשרונו הרב - למי שיש אשמח להעביר לו בפרטי בשמחה.
נפרדתי לשלום ממתי הדייג ואיחלנו אחד לשניה שתהיה לנו שנה לראש ולא לזנב , המשכתי במשימתי למצוא את הבשורה החדשה.
הגעתי לפארק הירקון- והתחלתי לרוץ, אך כאחר 100 מ׳ פגשתי בזוג ברווזות חמודות כל כך, שלא יכלתי שלא לעצור ולתעד את טיול הבוקר שלהן.
על הדרך תפסתי עוד כמה חיות ומטוסים, ובעיקר עננים שמדברים.
שמתי לי מוזיקה על פול וויליום, והרגשתי בעננים, תחושת סיפוק והשראה בלתי סופית.
אפוריה מוחלטת, אפילו רשמתי לחברה יקרה שלי באותם רגעים על הבוקר הקסום שחוויתי, וכמה אני מודה לאמא אדמה וליקום על כל השפע הזה מסביבי, ואין לי מושג למה הוא מגיע לי בכלל, וכמו ששמתם לב- עפתי על עצמי ברמות מטורפות.
ואז בלי שום הודעה מוקדמת מראש עפתי על עצמי באמת!
מצאתי את עצמי שרועה מתחת לאופניים שלי, לא פחות ולא יותר במעבר חצייה, שהכידון נתקע לי בבטן, וסתם לי את כל האוויר, היתה לי תחושת כבס, וחוסר אפשרות לנשום, ראיתי את הסוף, לא אור ולא בטיח- ובטח לא את הבשורה החדשה אותה חיפשתי כל כך.
לא הצלחתי להבין עד עכשיו כיצד זה קרה.
לאחר כמה שניות, נעצר בחור צעיר להושיט לי יד, הכול היה כה סימבולי - שהרגשתי שהנפילה היתה ממש מלמעלה - צלצול מהדהד
וכה חזק להעביר לי מסר- צאי מהללהלנד שלך ותנחתי על הקרקע - נכון העולם יפה, אבל שימי לב לפני שיקרה לך אסון- מיותר לציין שהייתי {1} בלי קסדה- חמור ביותר
{2} האזנתי בזמן הרכיבה למוזיקה, עוד נו נו נו גדול, הריכוז היה ממני והלאה, והאופריה שהייתי בה מצויה הפכה לעננה אפורה ושחורה, עד שהגיע אותו בחור צעיר והושיט לי יד, הושיב אותי על הספסל, נתן לי לשתות מים, ובעיקר החזיר לי את הנשימה.
חזרתי כולי רועדת ופצועה- בעיקר בנפש- השלום לי והכול בסדר, והודיתי כפליים לההוא שם למעלה, להיא שם למטה, ובעיקר ליקום ולכולם, שוב על כל הסמלים שנכרים בדרכי ובמסעי למציאת הבשורה החדשה.
ולהלן תוצאות המסע
השלבים להבאת הבשורה החדשה:
1. פתחתי בלוג - עיר -כפר ומה שבינהם, natalit.co.il, מי שטרם נרשם- מוזמן להרשם
2 נרשמתי ללימודי בלוגריות בפרלמנט של יונית צוק
3. עיצבתי ויצרתי פינות עבודה - ״שיבוא בעצמות השמש״ לקריאה בפוסט מורחב על העיצוב והתהליכים לחצי כאן.
״What if I fall? Oh,but my darling,what if you fly?״
Erin Hanson
והנפילה הכואבת - בלעדיה בהחלט לא הייתי עפה.
אז נא ליפול רק מטפורית בשביל שכל אחת ואחת תוכל למצוא את הכנפיים ולנסוק אל על.
תודה לכן שעפתן איתי עד הסוף וגם קמתן- זה הכי לא מובן לי מאליו.
שיהיו רק בשורות חדשות וטובות.
שלכם באהבה
נתלי