מכשפה שנה א׳
יש בי חלק גדול שאתם לא מכירים, הוא נמצא במימד אחר. הרוב קוראים לו רוחני, אני קוראת לו אדמתי. כשהחלטתי להצטרף ללימודי תקשור בהנחיית צביה מניס, זאת היתה החלטה אינטואטיבית (כמו עוד רבות מההחלטות שלי) ובעיקר רצון לבלות זמן איכות עם חברת השורש שלי טל. לא הקדשתי לכך מחשבה מעמיקה והגעתי לשיעור הראשון. הייתי בחודש שני להריון שלווה בחרדות גדולות. בסיום השיעור אמרתי לצביה בבהלה: "אני חסרת אחריות, אני פורשת, לא יכולה לערבב עולמות עם עולם שלם שגדל ברגעים אילו ברחמי". היא מיד לקחה את ידי, הניחה אותה על ליבי ואמרה לי: "תקשיבי לפעימות הלב, את שומעת אותן? את תשמעי ותראי רק מה שתזמני לך, אני אלמד אותך לעשות הגנות, ולא תתקשרי עם מה שלא תרצי לדעת". חזרתי ללימודי תיקשור בטוחה וסקרנית, ומהר מאוד הבנתי שאושיות אור ומלאכי עליון לא ממש מדברים אליי, גם לא גלגול נשמות או חוצנים כאלו ואחרים. התחברתי לממלכה התחתונה השייכת לטבע. התחלתי להבחין שיש לי מפגשים ממש 'הזויים' עם חיות והן מלוות אותי לא מעט שנים. לדוגמא: אנטילופה מקפצת באמצע היום בשדה ליד הרצליה פיתוח, אוח ענק באמצע היום פורס כנפיו מעליי, ארנב במדבר שמוביל אותי כמו עליסה בארץ הפלאות ועוד.
#הפוךעלהפוך אישי היקר קופץ בים האדום צילום בסמארטפון: נתלי תמיר
אני ״כריש״
בשנת 1998, שכבנו בהר יללת התנים, אחד ליד השניה, מולנו מיליוני כוכבים ותנים מייללים בהמוניהם. המנחה הוביל אותנו בדמיון מודרך לשאלת השאלת: "איזו חיה אתה?" דמיינתי את עצמי רצה עם זאב שחור לידי, ביער שממש היה ליד ביתי בציפורי. נבהלתי קצת מהמחשבה שזה זאב שחור, ויחד עם זאת נמשכתי אליו כמו אל מגנט - אל השחור, הקסום, הלילה, האפל. עברנו, אחד-אחד, במעגל, וכל אחד סיפר על החיה שלו: "עיט, עכביש, סוס, כלב ועוד..." עד שהגענו לנעם (אישי היקר) שסיפר שהוא "כריש", פצחנו בצחוק ושכחנו מהסדנה וממה שקרה בה...
#הפוךעלהפוך צולם בציפורי צילום בסמארטפון: נתלי תמיר
חוזה עתידות
עברו 17 שנים עד שראיתי שוב את הזאב השחור. כמה שהייתי מחוברת לקרקע, ריאלסטית ומעשית, פעם בשנה מאז אותה סדנה אהבתי ללכת ל"חוזה עתידות" שכזה, אחד שיפרוס בפניי: "מי אני ומה אהיה כשאהיה גדולה".
למרות הטלת הספק בדבר, נמשכתי לכך כמו עש אל האור - לניבוי, לכישוף ולקסם. הייתי על פרשת דרכים בקריירה שלי, הרגשתי שעוד שנייה אני משתגעת מהתלבטות, הראש אומר לפרוש, הלב אומר להכנס להריון. לא דיברתי, רק חשבתי על ההתלבטות שלי, ונתתי למתקשרת להגיד את דבריה. "אני רואה זאב שחור שעומד על פרשת דרכים ומורה לי בפירוש ללכת עם הלב", היא אמרה. הסתכלתי עליה בשוק, לא מאמינה. אולי סיפרתי לה?! אבל איך זה יכול להיות? לא סיפרנו על זה לאף אחד, על המעגל 'המצחיק' הזה שהיה שם בהר.
'מאיפה היא שלפה לי עכשיו זאב שחור'? למחרת טסתי לברלין, ועולם חדש התחיל להיווצר בעולמי.
לאחר אותו תקשור, התחלתי בלימודי תיקשור ו כל המפגשים ההזויים בחיי עם חיות התחילו להתחבר למשהו הרבה יותר עמוק ובעל משמעות.
צילום בסמארטפון: נתלי תמיר
ציפור טרף
בחודש החמישי להריון, עדיין רצתי בשטח, בהרים ובגבעות עם מוקה ושוקי, הלהקה שלי.
הכי אהבתי את שבת בבוקר, בה היינו יוצאים לאחד הסינגלים, ומגלים דרכים חדשות - שוקי המוביל, מוקה המאספת ואני מהנהנת לשוקי לאיפה לפנות. לא פעם ולא פעמיים הייתי בטוחה שאנחנו להקת זאבים מורי דרך שרצה כמשפחה.
מצאתי סינגל חדש ומרגש ליד היישוב הושעיה, מתחת לעתיקות ציפורי הגלילית. הר מסולע מאוד, עם נוף מרשים ושומם מנפש אדם. התיישבתי על ספסל שבנו במיוחד לתצפית, מתחברת לטבע, להוויה, ולמה שגדל מיום ליום בעולמי הפנימי שלי. שמעתי צווחה חזקה של ציפור טרף שחגה מעליי, ומיד רשמתי לי ברשומות, לקרוא בספר חיות הטוטם מה המשמעות. הודיתי לאמא אדמה על הסימן והמשכתי בדרכי. כל הירידה ירדתי בזהירות עד שהחלטתי שהיא הסתיימה. חזרתי לריצה כבדה, ולפתע הרגשתי שאני מאבדת שליטה, עפתי מאבן שפגשו רגליי, ומתוך אינסטינקט אימהי, שמתי ידיים על הבטן במקום על הקרקע, נחבטתי בפנים מסלע גדול. הייתי בטוחה ששברתי כל איבר בפנים. במיון סירבו להאמין לי שאישה שנחשבת ל'נורמלית' בנפשה חודש 5.5 בהריון רצה בשטח לבדה, ונפלה. למזלי הרב, לא נשבר לי כלום, והמשכתי לחוש את הפעימה של העולם בתוכי גדלה.
צילום בסמארטפון: נתלי תמיר
סבא רבא
לאחר כשבוע, עמדתי מהורהרת מול החלון במרפסת ביתי. הבחנתי שיורד גשם ולא שומעים אותו. יצאתי החוצה לבדוק אולי אני שוב 'הוזה', שמתי את ידיי והן התמלאו בפתיתי שלג לבנים. לראשונה חוויתי את הקסם קורה בציפורי. חשבתי על כל מה שקרה לי באותו השבוע, מרגע הנפילה ועד לפתיתי השלג שירדו. בעודי עומדת בהודייה גדולה בחוץ בשלג, איתי הצטרף אליי בהתרגשות ואמר לי שהוא יודע איך ניצלתי בנפילה: "סבא רבא שלך 'משה', שמר עליך". הסתכלתי עליו, הוא היה בן 9 וקצת, ולא האמנתי למשמע אוזניי. "מאיפה אתה יודע איך קוראים לסבא רבא שלי? אני אפילו לא זוכרת." איתי המשיך בשלו: "כן, הם מבקרים אותי המון, משה ונתן (סבא מצד אמא על שמו אני קרויה גם), ואני יודע איך משה נהרג, הוא רכב עם סוס ועגלה והתהפך איתה ליד פוריה ומת במקום. הוא בא לשמור עלייך, לסמן לך לעצור, להפסיק לדהור, ולהגיד לך שהכול יהיה בסדר אם רק תקשיבי לסימנים ולא תפחדי מהם". אם נעם לא היה לידנו, הייתי בטוחה שדמיינתי את כל השיחה. נעם נבהל יותר ממני והסיט את השיחה מאיתי. אני נותרתי עם פה פעור ולא יכלתי לעצום עין כל הלילה.
הבנתי שלמעשה זימנתי עבורי את לימודי התקשור, בשביל להבין איך אני יכולה לראות את העולם סביבי ובתוכי לעומק האדמה ולרוחב השדה, להתפקס ולראות את הלך הדברים, לכתוב ולצלם אותם בנייד מנקודת מבט שבאה מן השטח, מסתקרנת איך הדברים נוצרים ומתחברים בין עולמות שונים לרקמה אחת חיה ונושמת.
תודה שהיית איתי במימד אחר לכמה רגעים. אשמח שתכתבי לי אם התחברת?
שיהיה שבוע במימד אחר.
שלך
נתלי
צילום בסמארטפון: נתלי תמיר מוקה ושוקי הלהקה שלי בציפורי
פינת המוזות והתודות
הפוסט נולד במהלך קורס כתיבה שיווקית של גלית ברש כאשר התבקשתי לכתוב דבר אחד שלא יודעים עליי, מיד כתבתי: מכשפה שנה א׳ :)
צביה מניס - מורה רוחנית מעשית להגשמה עצמית ותקשור ואני מכנה אותה ׳עיניי הלב שלי׳ מעבר להיותה המנטורית שלי, נוצרה ביננו חברות שורש, שצמחה לה במרפסת המכושפת בציפורי, בה אנו מצליחות לגנוב כמה שעות איכות של סיפורים, תקשורים ובעיקר מה שבענייני הלב.
טל אילון חברת הנפש שלי משנה א׳ בלימודי תקשורת חזותית, היא יצאה למסע עם משפחתה מסביב לעולם, ואני יצאתי למסע מן הכפר אל העיר הגדולה, דרכינו תמיד מתחברות גם אם מפריד ביננו אוקיינוס.