ארץ-עיר-כפר // נֹגה שנער-שויער

כפר-עזה, נגה עם הוריה

 

כפר עזה

נולדתי וגדלתי בכפר-עזה, אז קיבוץ קטן וצעיר, על גבול רצועת עזה. הכי פריפריה, אבל בשבילי, הוא היה מרכז העולם, היקום. 

נולדתי לבית אידיאולוגי מאוד. אבא שלי, שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל, ראה בדרך החיים הזו הגשמה של חלום וביטוי לערכים שבהם האמין. אמא שלי, קיבוצניקית מלידה, המשיכה את מה שהיה עבורה דרך טבעית לחיים. 

גדלתי בידיעה ברורה שאני חיה במקום הכי טוב שקיים, שאין בכל העולם עוד מקום כזה. והייתי גאה כל-כך להיות חלק ממנו. הגאווה לא הגיעה משום מקום. הקיבוץ שלי היה קיבוץ "חזק", כלכלית חברתית ותרבותית, בולט בין אחרים בתנועה הקיבוצית. משאבים עצומים הושקעו בחינוך שלנו; טיולים, מחנות, מדריכים ופעולות. "אתם תכירו את הארץ ברגליים, ולא דרך גלויות!", אמרו לנו, וכך היה. 

במבט לאחור, אין ספק שאפשר, וגם צריך לשאול שאלות על דרך החיים הזו, על האופן שבו גידלו אצלנו ילדים. אבא שלי תמיד עונה לי, כשאני שואלת, "חשבנו שאנחנו עושים בשבילכם את הכי טוב בעולם", ואני מאמינה לו. וגם יודעת, שכשאתה גדל מתוך תחושה שזכית לצמוח במקום נהדר, אתה יוצא אל העולם בתחושה של ביטחון, של שייכות. אתה יודע שאתה מתאים וראוי. וזהו נכס רוחני מן המעלה הראשונה.

מטע שקד במורדות הגלבוע 2017. צילום נֹגה שנער-שויער

 

אין לי ארץ אחרת.

אני מכאן. בת הארץ הזו, ואין לי אחרת. מחוברת בכל נימי נפשי ועוצמת הלב למדינה הזו, לשפה העברית שהיא לי בית. אוהבת לטייל בחו"ל, לדגום אפרוריות וקרירות מענגת, ירוק של שרכים ושפע של מים. אבל לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר.

 

השנים שבהן עסקתי בתיעוד וכתיבת סיפורי חיים, הפגישו אותי עם קיבוץ הגלויות שהקמנו כאן. כתבתי את סיפוריהם, של עולים מפולין, מרוקו, צ'כיה, סוריה, ליטא, בלגיה, בולגריה, גרמניה, סלובקיה, תוניס ועוד. הכרתי את החברה הישראלית לגווניה, חוויתי ביחד עם המתועדים שלי את חווית הקליטה בארץ חדשה של מהגרים, את הקושי באימוץ של תרבות זרה, את הרצון להשתייך.

 

אני עוקבת בדאגה ובכאב גדול אחרי הניסיון של חלק מנבחרי הציבור שלנו לשסות אותנו איש ברעהו, לזרוע כאן שנאה ומחנאות מתוך שיקולים פוליטיים צרים. ואני רוצה לומר להם בקול רם: מספיק!! הפסיקו לנצל את תמימותם ופצעיהם העמוקים של אנשים שסומכים עליכם, בלי להבין שאתם פשוט "עושים עליהם סיבוב", שבסיס הכוח שלכם הוא הוא בהנצחת הצלקות שלהם.

אתם רוצים למשול? להיבחר? עשו זאת ביושר. קבלו את אמון הציבור בזכות העשייה וההישגים שלכם, ולא ע"י דמגוגיה צינית.

 

אין לנו ארץ אחרת. ובזאת שיש לנו, צריך ללמוד לחיות בטוב. ביחד.

 

 

בריכת הדגים, מרכז שרונה 2014 צילום נֹגה שנער-שויער

 

עיר תמיד תל-אביב

גדלתי בצפון מערב הנגב; קרובה גיאוגרפית לאשקלון, באר-שבע, נתיבות ושדרות. אבל כשאמרנו עיר - עבורנו הייתה רק אחת: תל-אביב.

אבא שלי גדל בתל-אביב, ושם התגוררו גם הוריו. שנות ילדותי רוויות, אפוא, בזכרונות מהביקורים אצל סבתא שלי, שגרה ברחוב בני דן, ממש מול הירקון, והייתה לה גלריה לאמנות ברחוב גורדון. "גן ההרפתקאות", הירקון ורמת אביב שמעבר לו, כיכר אתרים, מלון "שלום" ז"ל שבו היינו אוכלים ארוחת צהרים, גשר בר יהודה וכיכר מילאנו, רחוב דיזנגוף ו"כלבו שלום" המיתולוגי כמובן. 

בשנות הנעורים, הייתי מגיעה עם אמא שלי, פעם-פעמיים בעונה כדי להתחדש במיטב האופנה של שנות השמונים. שעות היינו מסיירות בעיר, מסיימות עם רגליים כואבות ובידינו שלל תנובת מותגי אופנה נחשקים כמו "טוֹפֶּר" "רונאלד ששוּן", "בן ישי" ועוד.

והייתה תל-אביב של שנות הלימודים (מתחילת ועד אמצע שנות התשעים), זו שהשתרעה, בשעות היום, באזור אחד העם-רוטשילד-שינקין, ובשעות הערב בדירה השכורה עם השותפות שלי במרכז ואח"כ בצפון העיר. תל-אביב של השכלה ואמנות ומתנת העיצוב המלווה אותי מאז. של "המדבר" ו"הגלולה" והפאבים ברחוב הארבעה, בילויים ומסיבות ואהבות וגם שברון לב אחד משמעותי... תל-אביב שאותה עזבתי לבסוף שוב לטובת הכפר, שוב לטובת בית.

ויש את תל-אביב של היום: נחשקת, יפה, מושא תמידי לאהבה ולהתרגשות. אני באה אליה המון. אוספת אלי את כל מה שיש לה להציע לי, השפע, הרעש, ההמולה והאפשרויות. ואז חוזרת הביתה אל השקט, עד הפעם הבאה. 

 

ריף הדולפינים, אילת 2015, צילום נֹגה שנער-שויער

 

חיה את החיים.

שנות ההורות המוקדמות שלי, הפגישו אותי עם קושי אדיר, לעיתים קשה מנשוא. שלושה ילדים, שניים מהם תאומים, שנולדו בתוך שנתיים ושמונה חודשים. עייפות, לילות שלמים בלי שינה, מחלות בזרם בלתי פוסק, טיפול אינטנסיבי סביב השעון. 

בשנים הללו, מתוך בחירה אבל גם מתוך הכרה במציאות, לא עבדתי. הייתי אמא במשרה מלאה, ונתתי לבן זוגי "קו אחורי" שאפשר לו לפרנס אותנו בכבוד. נכון, עשיתי עוד המון דברים תוך כדי: שני תארים אקדמיים, והתנדבות בביה"ס היסודי של הילדים שלי, והתחלת העיסוק בסיפורי ובספרי חיים. אבל באופן פורמלי, הייתי בבית, ובאופן מעשי - מוקד החיים שלי היו הילדים שלי והגידול שלהם כמו שהאמנתי שהוא צריך להיות, מתוך השקעה אדירה, מחויבות ואחריות.

במשך שנים הרגשתי שאני חיה ליד החיים, ולא את החיים עצמם. עד שיום אחד הרמתי את הראש, והבנתי שהילדים שלי כבר גדלו, ועכשיו תורי. ומאז לא עצרתי. הקמתי חברה לתיעוד וכתיבת סיפורי חיים, והוצאתי לאור למעלה מ-30 ספרים. העליתי לאוויר בלוג העוסק בסיפורי חיים באמצעות ראיונות, וזמן קצר לאחר מכן קיבלתי הצעה להעלות בלוג נוסף בכלי התקשורת הדיגיטלי המוביל בארץ. היום אני גם יועצת, מרצה ומנחת סדנאות ללימוד כלי הריאיון כמקור ליצירת תוכן דיגיטלי בעל ערך. 

ובשעות הפנאי - לא מוותרת על כל מה שעושה לי טוב. סיורי צילום, תערוכות אמנות, מופעי מוזיקה, טיולים בארץ ובחו"ל, זמן איכות עם האיש שלי וילדיי. חיה בווליום גבוה ומתעקשת על השמחה שלי בכל יום, בכל רגע.

 

אקליפטוס, כרכור 2017 צילום נֹגה שנער-שויער

 

 

צומח לגור בכרכור

זה קרה לפני עשרים שנה בדיוק, בבוקר קיץ אחד ב-97', בבית הקטן שלנו במושב בשרון.

החתונה שלנו כבר עמדה בפתח ועמה גם החלום על בית משלנו. "תראי מה קורה שם", הפציר בי החתן המיועד, בעוד אני מתארגנת לצאת לפגישת עבודה עם פרויקט נדל"ן בכרכור, "אולי יש שם משהו מתאים בשבילנו?". "השתגעת?!" - רשפה אליו הכלה בפוטנציה, זה נורא רחוק!! מה בדיוק איבדנו שם?"

אז זהו, שלא איבדנו - מצאנו. בחורף של 98', עברנו לבית החדש, היפה והמרווח שלנו בכרכור. זוג פלוס כלבה. לקח לי בערך שנה להתרגל לא להתרוצץ בבוקר בין כל החדרים כדי למצוא דברים... ובגלל שהוא היה גדול וריק, מילאנו אותו בשלושה ילדים, והוספנו גם חתול. 

מצאנו יישוב נהדר לנו שאנשים טובים בו, בגובה העיניים, שהוא קטן מספיק בשביל לפגוש תמיד מישהו בבנק או בסופר, אבל מספיק גדול כדי לשמור בו על פרטיות. ומפה לשם, התברר שאנחנו גם חיים בתוך סוג של שמורת טבע. אקליפטוסים ופקאנים, ואפילו "אלון בודד" אחד, שלכת זהובה-אדמדמת בסתיו, שלוליות חורף עם ציפורי מים וירוק מכל עבר בחורף, פריחה נהדרת וקציר באביב, קוצים וחרולים בקיץ, וגעגועים לחורף...

והאמת היא, שזה בכלל לא רחוק. להפך: קרוב למרכז, קרוב לצפון, קרוב לחופים הכי יפים בארץ. לא פלא שכל-כך הרבה אנשים טובים ממשיכים להגיע הנה כל הזמן.

שוק מחנה יהודה,2017, צילום נֹגה שנער-שויער

 

דומם צילום סטילס

הצילום (סטילס) נמצא שם בשבילי כבר מזמן. והוא דומם בהגדרה, אבל חי כל-כך בכל מובן אחר.

זה התחיל בשנים שבהן למדתי עיצוב גרפי בתל-אביב, שכללו המון קורסים בצילום, החל בבסיס של הכרת המצלמה וסרטי הצילום של אז, עבודה בחדר חושך (פיתוח והדפסת תמונות) ועד לשימוש במדיום המופלא הזה לטובת יצירת מטלות הלימודים. חבר טוב שלי מהקיבוץ גר אז בדירת קרקע, ואִכסן אצלי בדירה את ציוד הצילום היקר שלו - וכך נהניתי ממצלמה ועדשות איכותיות ביותר.

לאחר הלימודים התחלתי מיד לעבוד בחברה מובילה לפרסום חוצות, ובניתי את חיי. אהבת הצילום נשלחה לתרדמה מסוימת, המשכתי לצלם בעיקר לאלבום המשפחתי.

לפני כארבע שנים חוויתי משבר גדול. איבדתי משהו שהיה יקר לי מאוד. בתוך הקושי העצום, למדתי שהמצלמה היא כלי מרפא. שכשאני מצלמת, קל לי יותר לנשום, להמשיך. ואהבה גדולה נולדה בתוכי. היום הצילום הוא מושא לתשוקה אדירה, ביטוי לצורך עמוק לעסוק בצורה, צבע וקומפוזיציה, ביטוי לסערות וגם לשמחה שבתוכי. כבלוגרית עצמאית, הצילום הוא גם כלי משמעותי ליצירת הקשר החשוב עם קהל הקוראים הנאמן שלי.

למזלי העצום, זכיתי בשותף לחיים, שהוא גם השותף האולטימטיבי לכל מסעות הצילום שלי: הרפתקן, שש אלי מסלולים ומקומות חדשים, ובעל סבלנות מברזל לזמנים שבהם אני מתייחדת עם רימונים, אפרסמונים, סירות, רשתות דיג ותבלינים בשוק... 

 

קצת על... נֹגה שנער-שויער

נגה, בת 49, נשואה לדני ואמא לנטע (בת 17), טל וניצן (14, בן ובת, תאומים).

בת קיבוץ כפר עזה שבנגב המערבי, כבר תשע-עשרה שנים גרה בכרכור.

חיה, נושמת, שומעת, מראיינת וכותבת סיפורים באמצע החיים.

בלוגרית, בעלת הבלוג האישי ״סיפור.חיים" ובלוג "מסע אישי" בערוץ אנשים ב-Xnet.

מרצה, מנחת סדנאות וייעוץ אישי בנושא "כלי הריאיון כמקור לתוכן דיגיטלי בעל ערך", ו"מסיפור חיים להרצאה". עורכת תוכן דיגיטלי.

את נגה הכרתי במהלך הלימודים בפרלמנט אצל יונית צוק, ולמדתי ממנה רבות על כלי הראיון לעיבוי והעשרת התוכן.

 

 

אהבת את המשחק, ארץ, עיר, כפר, חי, צומח...

אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה, תוספות ופרשנות משלך למושג ״כפר״?

 

 

שלך

נתלי

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

#מתחת_לאף

אני נתלי ונעים לי מאוד להכיר אתכם,
בלוגרית. סקרנית. ויוצרת.
מנחה ומרצה סדנאות צילום בסמארטפון מתחת לאף בארץ ובחו״ל
להמשך קריאה

פוסטים אחרונים

Please reload

מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם

לקריאת פוסטים קרובים 

Please reload

  נתלי תמיר  בלוגרית | סקרנית | יוצרת  

מתחת
לאף

  • Facebook - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • Pinterest - White Circle

©  כל הזכויות שמורות לנתלי תמיר