בכוחות מנוגדים

July 31, 2018

 

השעון מצלצל- ב5:15 לפנות בוקר, קר בחוץ, אני במיטה בשמיכת פוך.
בניגוד לכל מה שההגיון אומר, אני קמה אחרי לילה כמעט לבן, עם השכמות בלי סוף מהמחשבות המטרידות, ומוצאת את עצמי יוצאת לריצה בחוף ים, רוחות, חשיכה וערפל חושי.
אני מרגישה
כוח אדיר שמושך לכיוון של התפתחות ושינוי. הכל מבעבע מבפנים (זוכרים את הפוסט נחיתה ממאדים?), ועוד שנייה אני מתפוצצת מהתרגשות.
באותה מידה יש
כוחות שמושכים אותי למטה, לתקיעות ולהליכה אחרת.
פחד מהשינוי, מהקפיצה הקוונטית, רעשים סביבתיים של קנאה, חוסר פרגון, רכלנות, וניסיון לבחוש מאחורי גבי.
זה גורם לי להימשך עוד יותר למטה, לרדידות המים, לשטחיות של העולם, לחוסר ביטחון שמחלחל בי, עד שהוא סותם כל מחשבה הגיונית וכל כוח מנוגד שיכול להכנס ולאזן אותי.
אני נכנסת לביטול כל המאזנים, לתקיעות מחשבתית ולחוסר יכולת לפעול.

 

 

 התדרדרות הכוחות

 אני מודעת לאיזו רדידות ושטחיות הכוחות שלי סחבו אותי, ועדיין נתקעת במקום.

לא מסוגלת לזוז, וממשיכה למלא את עצמי בשטויות, שמזינות את התדרדרות המצב
שלא נדבר על הפחדים ועל הגן הפולני שנכנס בכוחות על אל החלל.


"פתחו עלייך עיניים"
"את מצליחה מדי"
"את לא חברה"
"את לא נאמנה"
"הרמת את האף" (עאלק קוראת לעצמך #מתחת_לאף)
"מה חשבת לעצמך?"
"חוסר מקצועיות"
"חוסר יצירתיות"
"את לא מקורית"
"גם ככה את תיכשלי"


ועוד ועוד כינויים והלקאות אישיות שיכולות למלא את הפוסט הזה ב-2000 מילים לפחות.

 

חוק ניוטון- היוצא מן הכלל

כל מערכת בעולם עובדת בהתנגדות של שני כוחות: פלוס ומינוס ביניהם נמצא מנגנון מכני, חשמלי או אחר, ועל בסיס הכוחות של שניהם אנחנו מצליחים להתקיים.
הם פחות או יותר מאוזנים, כמו בכל רמות הטבע.
כל מערכת בעולם, חוץ מאובייקט אחד ומזיק, שמפר את כל האיזון בין הכוחות המנוגדים - האגו שלנו.

האגו שמתמקד רק בצרכים רחמיים עצמיים של עצמי. אני.

 

 

חוסר מאזן כוחות

כחלק מחוסר מאזן הכוחות והרדידות שאליה אני נכנסת, אני מרגישה שאם לא אעצור את המשיכה שלי למטה, עוד שניה, אשבר לחלקיקים.
וכמעיין מגננה ויצר השרדות של טבע האדם, כולי נכנסת לקפאון, עמידה במקום.
העמידה מאפשרת לי התכנסות פנימה, לשקט, לניתוק מגע עם כל ברייה.
לקחת אֵת חפירה ולחפור בכל איבריי גופי מהם הכוחות שעוצרים אותי.
מתחילה מהקרקע היציבה, המוכרת לי - כפות רגליי, היא מאפשרת לי תבנית ומסגרת של בטחון, עולה טיפה למעלה, ונתקעת בברכיים, איפה שכאב לי כל כך בילדות כשגבהתי וגבהתי ללא הפסקה, למרות שכל הזמן אמרתי, ביקשתי והתחננתי, להפסיק לגדול, לא לעבור את כולם בראש, לא לבלוט,
כל כך פחדתי מההתבלטות על פני השטח.
 

 

כאבי גדילה

הבנתי שהקפיצה הקוונטית בכוחות המנוגדים שלי, שאחד אומר פלוס והשני אומר מינוס יכולה להיות מאוד כואבת, אך אין זה אומר שהכאב הוא לא חלק מהתהליך, ואי אפשר להפיק ממנו משהו טוב.
כן, הגדילה שלי לגובה באותן שנים הייתה מאוד מפחידה לילדה בת 10 שלא מפסיקה לגבוה ולגבוה, לעבור את אמא שלי בגובה, ושלא נדבר על החברות הכי טובות שלי, שבקושי הגיעו לקו החזה שלי.


בדיוק כמו אותה גדילה שקרתה לי בשנה האחרונה עם המעבר מן הכפר אל העיר הגדולה:
מבדידות מוחלטת ואנונימיות, חשפתי והסתרתי, נמכתי וגבהתי, התחלתי וסיימתי, התפזרתי והתפקסתי,
נסגרתי ונפתחתי, קלטתי ופלטתי, שברתי והשלמתי. יצאתי והרווחתי -
ללא התנגדות.


בריצה בים, בניגוד לכל הכוחות והקולות של להישאר במיטה בשעה 5:15 בבוקר, נפגשתי עם עוד כמה כוחות נשיים: מאזנות את המחשבה, הופכות את נקודת המבט ממינוס לפלוס.
חבורת נשים של וונדרומנס שמצליחות לנצח את העייפות, את הקור, ואת האגו.
נזכרתי בשיר שאני כל כך אוהבת ומלווה אותי לאורך כל השנה, מהרגע שעברתי מן הכפר אל העיר בניגוד מוחלט למה שמקובל.


כשבדידות אינה פחד / נתן זך
כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד
נוֹלֶדֶת שִׁירָה
כְּשֶׁהַיָּד אֵינָהּ רוֹעֶדֶת
כְּשֶׁהַגָּרוֹן אֵינוֹ מִתְכַּוֵּוץ
לַמַּחְשָׁבָה שִׁירָה

כְּשֶׁעֲנָנִים עֲבֻתִּים בַּחוּץ
בַּכָּחֹל הַנּוֹרָא וְאַתָּה שׁוֹמֵעַ
אֶת הַיְלָדִים גּוֹעִים בְּמִשְׂחָקָם
כְּמוֹ דֶרֶך מָסַכִּים, יָם
וְאֵינְךָ מִתְעַוֵּות
אֵינְךָ כּוֹרֵעַ אֶל שָׁרְשֵׁי רַגְלֶיךָ
לְחַזֵּק לִלְפֹּת כְּמוֹ שָׁתִיל
(שֶׁהָרוּחַ לֹא תַפִּיל)
אֶלָּא יוֹשֵׁב וְנִבָּט בַּתֹּהוּ,
בַּסְּרָק - רַק אָז


 

 

רק אז
הכוחות המנוגדים חזרו לפעול ולעבוד ביחד, לאזן אחד את השני, להרגיע את הרוחות, המצפון והאגו שהשתולל לו שם בלי סוף.
לקבל חיבוק גדול מבחוץ ובעיקר מבפנים, לעסות את שרירי הלב, לאהוב אותם וללטף את הפצע שנוצר.
להודות על הקיים בהודייה אמיתית אל התודעה.


לפני כשבוע הייתי בסדנת כתיבה שיווקית חגיגית ואמיתית של גלית ברש באופן ואלי בקיסריה.
בסוף המפגש היא ביקשה מכל אחת ואחד לכתוב:
מה אתם בוחרים לשחרר? ומה אתם בוחרים לאמץ?

בחרתי לשחרר: את הקולות והרעש מבפנים ומבחוץ של "מה יגידו"
ובחרתי לאמץ: ׳כאבי גדילה׳ עם כל המשתמע מכך.
 

תודה שהיית איתי בכוחות מנוגדים, אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה:
מה את בוחרת לשחרר מהשנה שחלפה?
ומה לאמץ לשנה הבאה?


ולסיום סיומת לכבוד השנה החדשה - אני רוצה להזמין אתכם להצטרף ולקרוא על האתגר החדש שלי #הפוךעלהפוך לעקוב אחריי בפייסבוק מידי יום, ולהעניק מתנה לקוראיי הנאמנים, וגם לחדשים.
בהרשמה לבלוג בדף הורדות, תקבלו גלויה/ רקע למובייל במתנה לשימושכם הפרטי.

שתהיה שנה של וונדרוומן :)

 

שלך

נתלי

פינת המוזות והתודות

אני רוצה להודות לבנות הים בהנהגת עידית תמיר, בניגוד לכל הכוחות והקולות אני מוצאת את עצמי לפחות פעמיים בשבוע נפגשת עם החבורה בים, ולמרות שאני לרוב רצה כאגואיסטית מוחלטת, שמה אוזניות ולא מקשיבה לדיבורים של החברות, אני מרגישה אותן מעסות לי את הלב מבפנים, מפשירות את הקפאון, כי אחרי הכול אנחנו בתזוזה אין סופית.
 

שירה לוי - אינדיאנה שלי בחיפוש אחר האוצר יחדיו, האוצר הכי גבוהה שאני מכירה בחיי, בד"כ כמעט לא מדברות מרוב שיש לנו כוחות ותדרים משותפים. ובכוחות המניעים אותנו עפים ניצוצות מרוב הפרייה הדדית.

 

חיה שדלצקי גזית מאמנת מקצואישית ומנחת קבוצות עצמאיות. יש לה קבוצה בפייסבוק שנחשפתי אליה ממש לאחרונה "לפגוש את עצמך בטוב", הקבוצה מניעה כוחות משותפים לחשוב חיובי וטוב, וכל בוקר חיה מעלה סוגיות ושאלות, שמרתקות אותי התשובות והתגובות של המשתתפות.

הבלוג שלה "חיה ובועטת" מומלץ בחום.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

#מתחת_לאף

אני נתלי ונעים לי מאוד להכיר אתכם,
בלוגרית. סקרנית. ויוצרת.
מנחה ומרצה סדנאות צילום בסמארטפון מתחת לאף בארץ ובחו״ל
להמשך קריאה

פוסטים אחרונים

Please reload

מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם

לקריאת פוסטים קרובים 

Please reload

  נתלי תמיר  צלמת בנייד | סקרנית | יוצרת  

מתחת
לאף

  • Facebook - White Circle
  • Instagram - White Circle
  • Pinterest - White Circle

©  כל הזכויות שמורות לנתלי תמיר