ישבנו אחד ליד השניה, בצפיפות, זרים לחלוטין, אך זהים בפחדים. נראה כי מרוב שרעדנו, הפרופלור התחיל להשמיע רעשים חזקים, לי רעדו הכנפיים ולו הביצים.
מדריך הצניחה, צעק לי: "ב-3 לקפוץ", עצמתי את העיניים והבטחתי לעצמי שזוהי 'הצניחה האחרונה שלי עליי אדמות'.
היה מרווח גדול מדי, בינה לבין שאר הצניחות. וכל החששות החלו לצוץ.
אחרי 12,000 רגל, התרסקתי עם המצנח ויצאתי ממנו מסובבת, מסובכת ושבורת כנף.
מאחת שלא ספרה אף אחד בגובה, הפכתי להיות עם אקרופוביה.
המחלה החמירה עם השנים, ככל שבגרתי, התחתנתי, ילדתי, כך הפחד המריא לשחקים.
מעלה, מעלה
לפני כמה שנים ,כשהיינו בתאילנד בחופשה משפחתית, הגענו לפארק אומגות הגדול באסיה. ציפורי הדרור שלי ואישי היקר, היו מאושרים ומשוחררים. דילגו עם האומגות מעץ לעץ, כקופים ממשפחת הגיבונים, ללא ידיים ובכל מיני תנוחות שלא מביישות אף אקרובט.
המדריכים ששלטו היטב בעברית, לא הפסיקו לצחוק עליי ולהטעות אותי: "תרימי את הרגליים עד הסוף". עצמתי עיניים, רגליים, רגליים, מעלה, מעלה, פילים, פילים, מפלים, מפלים, כמה יוסי, כמה יופי ועפתי במהירות האור, שאף מדריך לא הצליח לעצור. רשת של פילים עצרה אותי, אך לא את בושתי.
התרסקתי, הכנפיים שטרם התאחו, בכלל נעלמו. מפלים, מפלים, החלו לזרום ממני.
מבט אחד חודר, מוזר, מבולבל, מארוכת הרגליים שלי, שאל איך יכול להיות, שאמא שלי 'הגיבורה מכולם', בוכה?
בסוף לאחר שעות של רעד בשרירים, פחד מעלים ירוקים וסבוכים, נחתתי על קרקע בטוחה, שלא עזבתי עד לשעה האחרונה.
"מעלה, מעלה, מעלה כל הצלילים מנגנים אותך שיר מהלב, שיר יפה כמוך, מעלה, מעלה, מעלה. "
-שמרית אור-
ממעוף הציפור
לא ברור, מאיפה קפץ לי הרעיון או השיגעון, כשביקשתי מאחי הבכור (שלא מוגדר כמבוגר האחראי כשמדובר בספורט אתגרי) לעוף כמו ציפור.
ללא אלוהים, השהיות או מחשבות, העלה אותי לג'יפ, זרק לי 'חרמונית', "חבשי את הקסדה וכווני את הפומית, חגרי חגורה הדוקה, תשנני כמה מילות תפילה, תסתכלי למטה, למעלה, מלפנייך ומאחורייך, ממריאים״.
ממעוף הציפור, הטרקטורון שאיתו חרשתי את העמק, קיבל כנפיים והפך ל'טרקטורון מעופף'. חולפים מעל כל שבילי נעורי : חוויות ראשונות, תבניות, מרקמים, ציפורים נודדות, עופות דורסים, מעיינות, בריכות מים, סוגי חרישות, ומיני קרקעות.
תרמיקה
הרגשתי שהצלחתי להתגבר, על פחדיי הוותיקים ועל כל העולם, עד שנכנסנו לתרמיקות, אשר טלטלו והעיפו אותנו לכל הצדדים.
לא ביצבצו בי מחשבות שחורות על סוף העולם, רק לגורל האייפון, של אישי היקר, אותו שאלתי ברגע האחרון.
זרמים חמים
מסניפה את הלבן מלמעלה, עוברת לירוקים וקצת עירבובים. רוח חמה נושאת אותנו לתגלית חדשה, כתובת חדשה ״רכבת העמק״ חרושה, נכנסים למעוף ביחד עם להקת חסידות ענווה.
נורת סכנה
הוא העיר אותי מ'העמק הוא חלום', "קומי, יש בעיה, נקלענו לתרמיקה, ויש רוח דרומית חזקה, צריכים להסתובב ולנסות לנחות" הבנתי משהו חשוב מאוד באותן שניות, שימו לב, סכנה לכל העופות: 'בשביל לנסוק למעלה, צריך לבוא עם בטן ריקה ולא דשנה.'
בחילה החלה להופיע לי ממש עם הנחיתה, אולי האקרופוביה חזרה?
למרבה ההפתעה והציפייה, הלמת הנחיתה היתה כה רכה ונעימה. לא חבולה וללא שריטה קלה.
בעיקר גאה וכל כך מלאה בתחושת היי, מההסנפה הלבנה והירוקה במרומי החלום.
"ותמצא כמו כולם
את הסוף המושלם
שנקרא לאהוב
בסוף העולם"
-אהוד מנור-
תודה שעפת ביחד איתי, עד סוף העולם שמאלה.
אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה, איך הרגשת שם למעלה.
רוצה לקבל פוסטים חדשים וטיפים ישירות למייל, מוזמנת להרשם.
שלך
נתלי
כל הצילומים צולמו על ידי באייפון 5s, מהבאקי (טרקטורון מעופף, המצריך רשיון טיס) של אחי זוהר דרורי.
המראה ונחיתה בשדות מרחביה, ומעוף מעל העמק.